<h1>הפרדס לרש"י הלכ' פסח</h1>
<h2>דף כז.</h2>
הרוצה להפריש חלה מעיסה, אומר, בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומה. דלהפריש חלה, לאו ברכה היא. ופי' חלה היא עוגה וחררה, ואין שם הפרשה כלל, וחלה תרימו תרומה כת[יב]. והכי קאמר חלה אחת מן העוגות תרימו לשם תרומה, ומיהו תרומה נקרא[ת], ותרומה שמה, ואין לשנות. ועושה אותה כזית שהפריש דק ופושטו (ומחשכו) [ומרחיבו] כעין חררה, מדקרי ליה קרא חלה, ואח"כ משליכו לאור. (ואותו כל שהוא שמפריש מן העיסה) שורפו באש. ואפילו יש שם כהן אין נותנה לו, מפני שתרומת חוצה לארץ אסורה, (לפי) [למי] שטומאה יוצאה עליו מגופו. ומכיון שהוא רואה קרי אסור לאוכלה. ואחר כך אם יש שם כהן מפריש כדי מתנה הוגנת בלא ברכה, שהרי כבר נפטרה העיסה בהרמה הראשונה, [כדי שלא תשתכח תורת חלה ונותנה לכהן].
כך אמר ר[בי], [ו]על התרומה, אודיעך שמעולם לא נהגו בעיר הזאת להפריש שתי חלות כי אם בערב הפסח, והיו מברכין על האחת להפריש חלה מן העיסה ועל השנייה להפריש תרומה. וביטלתיה, מפני שהיא לבטלה, שאין ערב פסח חמור משאר ימים [טובים]. וכבר פסוקה בבכורות [כ"ז ע"א] [ד]אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסור אלא (כמי) [במי] שטומאה יוצאה עליו מגופו. והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא, אמר אביי הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה לכהן קטן שאינו רואה קרי. ואי ליכא כהן קטן שקליה ליה בריש עיסה ושדיא לה בתנורא והדרה ומפרשא לה חלה אחריתי כדי שלא תש[ת]כח תורת חלה [מישראל]. ואי משכחינן כהן קטן קא חזינן בבכורות דלא מפרשינן אלא חדא. ו(ה)שנייה בסדר זרעים [חלה פ"ד מ"ח] בחוצה לארץ שתי חלות. זהו הטעם כאש[ר] פסקוה האמוראי[ם] בבכורות, במקום שאין כהן קטן ויש כהן גדול, [ו]אין מברכין בשנייה. וכן נוהגין בכל מלכותינו שאעפ"י שיש כהנים אין מברכין אלא אחת ולשריפה.
